אני מתגעגע אליך. נאחז ואוחז בראש את הזכרונות ממך, את האופן שבו אתה מספר סיפור שקרה ואת הקול המתפקע כשזה סיפור מצחיק, ובכלל את האופן שבו אתה צוחק, שותק, מתעצבן כשלוקח לנו זמן לפתור את ה-20 שאלות ולא מבין למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, נמס ומחייך מול יובל... משתעמם מול הפלאפון בגלל שיחה שלנו בסלון שאין לך עניין בה.. פשוט מביע בסוג של כנות את המצב שבו אתה נמצא.
כשהיינו נפגשים או נפרדים תמיד היה חיבוק ואיכשהו בכל פעם הייתי מציין לעצמי בראש איזה סוג של חיבוק זה היה.. כי לפעמים זה היה חיבוק עם טפיחה קלה, כזה על אוטומט. אבל לפעמים זה היה חיבוק חזק ואמיתי, נמשך אולי חצי שניה יותר - אבל מביע ואוהב ואומר כמה טוב להיפגש.
אני אוחז עוד ועוד צורות ומהות. אני אוחז אותן בראש ומפחד שבסוף אני אזכור פשוט תמונות שלך או קטעי וידאו קצרים שנשארו. אני ממש מעדיף את הזכרונות שחוויתי ואת הרגעים שהבטתי. אבל.. הזמן.. הזמן מפחיד. להתרחק ממך ולאבד זכרונות, להישאר רק עם מה שתועד.
כבר חצי שנה מאז שהתנפצה הקלישאה של 'תן לזמן לעשות את שלו'. כי את הכאב הוא לא מעביר, ואת מה שהוא עלול לעשות לזיכרון שלי - אני לא יודע אם יש לי בו רצון. נכון, החיים ממשיכים להתקיים - אבל הכאב.. הוא לא נהיה קטן, הוא לא מתרחק עם הזכרונות. הכאב קיים ומשנה צורה. הוא נמתח, הוא גדל, הוא עוטף, הוא יושב לצידי, יושב עלי, מסתובב סביבי - הוא איתי. משנה צורה - אבל אף פעם לא מתרחק, לא נעלם.
לא הכרתי כאב כזה, עכשיו אני מרגיש אותו, עכשיו אני רואה אותו אצל האנשים שאני כל כך אוהב. איזה חרא שפגשתי כזה כאב.
יש עוד הרבה מחשבות והרבה מה לומר אבל הם אישיים יותר מכדי לשתף, אלה דברים לשתף אותך בראש כשאני חושב לבד בצורה של דיאלוג איתך.
אבל פשוט חייב להגיד - אני לא מאמין שזה קרה, לא מאמין שעברה חצי שנ
ה. ואני מתגעגע.
(מסתבר.. שכשבאתם לראות אותנו יחד במצעד הגאווה זאת התמונה הראשונה שלנו יחד)