"מה את אומרת לי ארץ בוערת,
אשר בניה קוברת ואת מתיה סופרת
בלי בושה משקרת, עיוורת לכל אחרת
דוהרת אל השקיעה של עצמה ונגמרת."
עידו בן דוד יקר שלי.
התלבטתי רבות האם לרשום לך פה או לא. אני לא כזה אוהב את הרשתות החברתיות אבל יש בזה משהו יפה שהדף שלך נשאר דרך ההתקשרות שלנו איתך. מצבה וירטואלית שבה אוכל להציץ כאשר אני מתגעגע או חושב עלייך, לקרוא כמה אנשים אהבו והעריכו אותך, כיצד נגעת בכל כך הרבה בחיים כה קצרים.
אני לא מאמין או מתנחם בזה שעכשיו אתה יכול לשמור עלינו מלמעלה, להשגיח ולהאזין. אני לא רוצה בכך. שמרת עלינו מספיק בעשר השנים האחרונות. הקדשת את כל זמנך וגופך על להגן על גבולות ישראל, חינכת עשרות קצינים שגדלו על משנתך ועל ערכייך. אבל הכי חשוב בעייני זה שזה מה שהכי אהבת לעשות. צה"ל היה המקום בו פרחת, מילא בך אושר ובעקבות כך גאווה בכולנו. איך אהבתי להתרברב שבן דוד שלי, שבגיל שלי, שהתגייס איתי, הוא עכשיו סמג"ד גדסר נחל, סיפרתי כמה אתה תותח ואפילו הסמגד הכי צעיר בצהל, ועכשיו גם תישאר כזה.
אז אני רוצה להגיד לך תודה ושאני לא צריך שתשמור עלינו יותר מלמעלה. אני רוצה שתהיה בעולם שכולו מעין, טוני, פרינדס, אודי כגן ומלא קיסמים. נוח על משכבך בשלום אחי היקר עידו שני.
(מהעמוד של עידו בפייסבוק)
