שלום לכולם
אינני משתף ממוראות המלחמה הזו (מיותר). אני לא נוהג לשתף תחושות ממנה (מרגיש לי מיותר).
אולם חש צורך לשתף במילים אותם כתב בני הצעיר (מילואימניק בדרום) למפקדו (בסדיר) שנפל ביום הראשון ללחימה - בשבת השחורה.
את עידו שני (ז״ל) הכרתי אישית ומאוד חיבבתי.
כאדם, כמפקד - בדיוק הדמות שעושה ״שקט״ לאבא של חייל לוחם.
ואחרי הקדמה ארוכה מדי:
אני חושב שאם יעשו סקר בין כל הלוחמים בפלחו"ד 931 ששירתו בין השנים 2018-2019 מי הוא המפקד שאחריו היו מוכנים ללכת לקרב ובשבילו לעשות הכל, התשובה הגורפת הייתה "עידו שני", ואם תרצו אתם יכולים לבדוק אותי.
היית דמות מפקד שלא פגשתי מימיי, אחד שיודע להעריך ולטפח את האנשים הנכונים סביבו ולמשוך למעלה את חסרי המוטיבציה. אחד הזכרונות הכי נוכחים שלי מהאדם שהיית זה בכלל סריקות ניקיון במוצב ק' 2 בקו עזה. אני לא צוחק בכלל. לקחת אותנו לשיחת מוטיבציה, העמדת אותנו בח' בצעקות (לא דבר שלוחמים בפלוגה וותיקה יודעים לקבל בצורה יפה) ובה אמרת לנו שיש חוסר הלימה בין כמה הפלוגה שלנו מקצועית לבין איך שהיא מריחה. אנשים יצאו לעשות סריקות ניקיון בכזו רוח קרב, משל היינו בהסתערות בלב טהרן. זה סוג האדם שאתה. מפקד בחסד. אם נשאל את המשפחה שלי מי המפקד תחתיו הם היו הכי רגועים בזמן הימצאותי בצבא, התשובה תהיה "עידו שני". מעטים האנשים שאני יכול להגיד עליהם שהייתי עושה בשבילם הכל, לא משנה מה היו מבקשים. לא הייתי חייל מאוד מערכתי ותמיד פקפקתי במפקדיי. אתה אחרת, ואני מאמין שתמיד ידעת כמה אנחנו מעריכים אותך. הפעם האחרונה שפגשתי אותך (וזה מוזר לפנות אלייך במכתב, אני מודה), הייתה בחתונה של בת דודה שלי, עדי לרנר, חברה בין ההכי טובות שלך. יצא לנו לדבר קצת ולהשלים פערים, שתינו קצת ביחד. הרגשתי שחזרתי להיות אותו ילד בן 20 בסדיר לרגע, מסתכל בהערצה על המפקד שלי. אם אתה חושב שלא הלכתי וסיפרתי למחלקה, ממש כמו אותו ילד בסדיר, אתה טועה. מבחינתנו גם אחרי שסיימת את תפקידך איתנו, 4 חודשים לפני השחרור של המחלקה, עדיין היית המפקד שלנו, אפילו העירו לנו שיש לנו בעיה לקבל את המפקד הבא. היית דמות שאי אפשר להחליף בפלוגה. בסוף האימון, אותו לא סיימת איתנו, עזבת שבועיים לפני, קיבלתי מצטיין בפעם הראשונה והיחידה בשירות שלי. לא התבלטתי במישור המבצעי יותר מידי ולכן לא האמנתי שאקבל מצטיין. ואז לקח אותי המ"מ שלי הצידה ואמר לי "אתה יודע ששני דאג לזה כן?", התמלאתי גאווה. הרגשתי ששום תואר מצטיין בצבא לא שווה את זה אלא אם הוא מגיע מהמפקד שאתה הכי מעריך. כשהודיעו לנו שנפלת בקרבות בעוטף, נשברנו לכמה שעות. אנשים שלא ראית רגש יוצא מהם מעולם ישבו ובכו ביחד, מדברים על איך עכשיו אנחנו ממשיכים במשימות שלנו. הבנו אחרי כמה שעות שאין לנו אופציה אחרת אלא להמשיך, כי במידה ואתה היית המפקד האחראי עלינו, היית מצפה מאיתנו לתת בראש עכשיו יותר מתמיד. בשלב הזה לא היית מפקד שלנו כבר 4 שנים. אבל כבר אמרתי, זה האדם שאתה, מפקד בחסד. תמיד היית, תמיד תהיה. פלוגה שלמה שנוצרת אותך בלב לנצח, מאות פקודים שעברו תחתייך שתמיד יגידו שהמפקד הכי טוב שהיה להם בחיים הוא עידו שני. אני מצטער שאני נהיה רגשי מידי אבל אני אגיד את זה, אתה אמנם לא נמצא אבל אתה נוכח לחלוטין. בכל משימה שלנו פה, בכל רגע קשה ביום יום, בזיכרונות ובגישה לסיטואציה הזו. אנחנו פה כרגע בזכות מי שאתה היית בשבילנו, כאדם וכמפקד. אני לא אדבר בשם כולם, על אף שאני בטוח שההסכמה תהיה גורפת ואגיד לך שאני אוהב אותך, מתגעגע ונוצר אותך איתי לתמיד,
עומר בלייכר, מחלקת חוד אוג' 17. יואב בלייכר // מתוך הפייסבוק של עידו // 09.11.23